אני פותחת דף חדש באתר הזה, כאן.
התבגרתי הרבה מאז הפעם הראשונה שהתחלתי לכתוב שם.
לכן, אני חושבת שהבלוג הזה, לעומת הקודם ב ישראבלוג, יכיל תכנים אופטימיים יותר.
אני מקווה שהמילה "אופטימיות" לא נכתבת בקלות מהסיבה שאני פשוט נמצאת בתקופה שקטה יותר, אני בצבא, בלי הרבה מחויבויות, שפע זמן לעצמי ולהתפתחות האישית שלי.
אני מקווה שהמילה אופטימיות תמשיך לבעבע בתוכי, גם כשאצא מאיזור הנוחות שלי, רק שם הביטחון שלי נמדד, כלומר, בעיקר שם.
החרדה החברתית שלי יצאה אל אור הזרקורים, והתוודיתי מול כולם.
אחזתי בארס שלה תקופות רבות בשקט, ופחדתי לשתף, עד שנחנקתי.
וזה הכל היה לטובה.
החנק הזה היה לטובה.
זה גרם לי לשתף... קודם חברות לבסיס ואז את המפקדת שלי.
אחר כך את אחותי ואז את אמא שלי.
כמו לצאת מהארון.
למדתי הרבה על עצמי, הרבה על אחותי ועל אמא שלי.
ובעיקר, הבהיר לי שהשתניתי.
נסיבות הובילו לכך שאתבייש פחות, אודה יותר.
והתחלתי להרגיש בנוח עם עצמי.
פשוט.. הכל קרה אחרת מהסיפור שישב לי בדמיון.
שאצליח לצאת מזה בגבורה, בשקט בשקט, כמו מהבולימיה,
ורק אז, אחרי ההתגברות על החרדה הזאת, אשתף.
וארגיש טוב עם עצמי שהצלחתי לשמור את זה בבטן.
יותר נכונה, יותר מוגנת.
אבל זה לא נכון בכלל.
לפני שהתחלתי למלצר, הזכרתי לעצמי את כל הפעמים האלה שיצאתי מגדר הנוחות ולעולם לא התחרטתי.
אפשל, אפול למטה,
אך לעולם לא אתחרט.
גם אם הרמתי ידיים ובסוף חזרתי למקום העבודה של לפני הגיוס,
ההחלטה הזאת עדיפה מאשר לא לעבוד כלל.
לא מתחרטת על כך.
משתדלת להפיק לקחים ותובנות.
;)
;){kind=link}