חברות שלי למשרד מהממות.
המפקדת שלי מדהימה.
היו שם עוד בנות שאני לא בדיוק מדברת איתן.
חיבקו אותי.
אהבו אותי.
הרגשתי נסיכה.
אולי כי אני לא רגילה.
ואולי כי היה משהו מיוחד ברגע הזה.
כמו הרבה רגעים עם הבנות האלה.
יש יופי באחדות ובפייסנות בין אנשים.
בשלום, באחווה, ברצון שתהיה אוירה טובה.
לא הכל מושלם,
אבל הכל טוב.
יש קסם באויר.
לפעמים.
וזה כיף שזה ככה במשרד שלי.
אנחנו 3 חיילות.
ואני מרגישה שהן כמו אחיות בשבילי.
כן.. ריכלתי עליהן קצת,
החמאתי עליהן,
החמאתי להן,
אהבתי, שנאתי, ובסוף תמיד אוהבת..
סיפרתי להן כמעט הכל.
חלקתי, שיתפתי.
והן נתנו מעצמן ומלא שיחות נפש.
אחת מהן אמרה לי שחברות זה אינטרסים.
וזה נכון.
והיא אמרה את זה במין עצבות כזאת, ואולע
מה שהרתיע אותי זאת המחשבה שזה לא כזה מגיע לי.
אבל לא עשיתי שום דבר רע.. ואני נותנת מעצמי.
ולמרות שאני נותנת מעצמי,
בדרכ,
הרגשתי, עדיין, ברגע הנתון הזה היום, והיפה הזה,
שזה לא ממש מגיע לי.
ופחדתי.
והרגשתי שזה שם..
ולא שם.
שהן קרובות אליי כלכך ריגשית,
ברגעים כאלה,
שיתפתי אותן בדברים הכי אישיים שלי,
במחשבות, בדמעות,
הן הרימו אותי גבוה.
הן היו שם בשבילי,
כששיתפתי.
כשהוצאתי הכל,
כשנכנסתי לחרדה,
הן מכירות את זה.
הן יודעות.
הן היו לצידי.
וזה מבאס אותי שאני מרגישה כלכך קרובה,
כלכך נוגעת בתחושת הביטחון הזאת,
שעוטפת אותי,
ומצד שני,
מרגישה,
כלכך...
רחוקה.
מעיקה עליי המחשבה שלאף אחד לא באמת אכפת ממני.
הן נמצאות שם בשבילי.
הן שם.
הן מרימות אותי.
הן שם.
אבל רק במשרד.
אני חוזרת הבייתה,
ומרגישה לבד.
זה נעצר שם.
ואולי רק עכשיו אני מרגישה לבד.
זה מין גיצים כאלה שהולכים ושבים במהירות רוח משתנה.
אני צריכה חיים.
אני צריכה אנשים.
אבל בראש שלי נדיר למצוא את האנשים שאני צריכה.
אולי אני מרגישה לפעמים שאני לא יכולה לתת יותר.
וגמאני אינטרסנטית לפעמים,
חברות זה אנטרס. ויש כאלה שנותנים כדי לעזור.
אבל לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה לתת יותר,
אולי לא מרגישה בנוח,
אולי מתביישת,
אולי סתם עצבנית.
לבנות שאיתי במשרד,
חברות שלי למשרד,
חברות שלי לפחדים שלי,
אבל אני מרגישה..
לבד.







