אני אוהבת להיות לבד.
יש בי צד שקט מאוד, ויש בי צד מטופש ואנרגטי,
בזמן האחרון.
אני מלאת אנרגיה כי אני מוצאת את האושר הפנימי שלי.
לאט לאט.
ולצד זאת,
נחתה עליי לפני כמה שעות ריקנות קטנה, שהתחילה להשחיר בי חור ענק מבפנים.
וואו.
תחושה של בדידות נחתה עליי.
אני מרגישה ריקה.
דאגות התחילו להציף אותי בדרך הבייתה.
אולי אני צריכה להשקיע בקשרים שלי עם החברים החדשים שרכשתי בחודשים האחרונים.
אולי מבנה החברות לא מתוחזק מספיק.
אולי אני חיה באשליה שיש דבר כזה חבר/ה שתמיד מתעניין בשלומך ואני מחפשת את זה אצלי.
אין דבר כזה.
ואולי אני דואגת מהעתיד.
ולכן מבאס אותי שהזמן עובר כלכך מהר.
אף פעם לא היה לי חבר.
ובצדק,
לוקח לי זמן להכיר את עצמי ולגבש את עצמי,
להרגיש שלמה עם עצמי במידה רבה.
והדאגות באות מתוך פסימיות.
הראש שלי מספר סיפורים כאלה:
למשל,כשבא לי לצאת לטיול חדש, אני מייד חושבת,
מה אם אלך לאיבוד?
מה אם אביך את עצמי?
וכשיהיה לי חבר,
מה אם תמיד ארגיש מובלת בזוגיות,
מה אם אפחד להיות עצמאית במידה שאני רוצה לאפשר לעצמי להיות?
הייתי רוצה להמשיך את הפוסט,
אבל אני צריכה להתארגן לבייביסיטר.
אם יהיה לי שם שקט,
אמשיך את המילים ואסגור את הפינה.
;){kind=link}