ולפעמים כשאני עצבנית ממש, אני לא יכולה להסתיר את זה.
אני די ביישנית, אני טיפוס שקט ורגוע ואולי לעיתים שאנן, או מתפרש ככזה.
אני אחת ששומרת בבטן,
אבל ברגע שחוצים קו אדום אני מעירה.
כשמישהו פוגע בי וזה מעלה לי את הסעיף אני אומרת ולא שותקת, כי אחרת הלב שלי יתפרע מעצבים.
וכשזה קורה בבית, אני אפילו אימפולסיבית.
יכול להיות שאני צריכה לדבר גם בלי שום קשר לחציית קו אדום או לא, כלומר בלי לחכות עד כדי כך שמישהו ידפוק על סף העצבים שלי כדי לגרום לי לדבר,
אבל יש דברים שהשתיקה יפה שלהם וכמובן יש מצבים שבאמת עדיף לשתוק או לא להגיד יותר מדיי.
כשאני עצובה, אני נוטה לא להגיד את זה,
אבל לרוב לא מצליחה להסתיר את זה, גם אם ארצה.
אני ספר פתוח.
כשאני בדאון רואים את זה, גם כשאנסה לזייף אחרת.
אלא אם כן אהיה ממש בכושר של לזייף מצב רוח טוב.
אבל לרוב, לא עובד. פשוט. לא. עובד.
כשאני בריב עם מישהו, אני שונאת את זה.
הגוף שלי נכנס לאדרנלין ואני מתחילה לרעוד.
ואני לא תמיד אומרת שלום ובוקר טוב, וערב טוב,
היו כמה פעמים שלא אמרתי מהחשש שלא אקבל תגובה חזרה,
אולי זה גם משהו בר שיפור.
אני צריכה לחייך יותר..
אני טיפוס קר? לא ממש בא לי להיות כזאת.
אבל אני חייבת לקבל את עצמי כמו שאני, את הבייסיק של מי שאני,
אני חייבת לקבל.
אני צריכה להשאר נאמנה לעצמי.
אני יותר מדיי נכנסתי לאובססיה לשנות ולהשתנות,
שזה מתחיל כבר לקבל צורה של פייק.
;){kind=link}