לחשוב על העיקר,
פחות להתעסק באיך אני רוצה שיראו אותי מהצד,
למדתי שהדרך הזאת לא מועילה לי בשום צורה ולא מקדמת אותי כלכך לשום מקום,
היא פשוט מבוך שחוזר על עצמו.
פחות להתעסק במחשבות כמו,
"איך אני רוצה להצטייר בעיני האחר",
ופשוט להיות אני.
כן, לפעמים יש לי יציאות מטומטמות,
אבל זה לא דבר רע.
ולפעמים אני מצחיקה אנשים בגלל זה,
אבל לפעמים אני גם עושה את זה בכוונה כדי להצחיק.
ואז אני פוחדת שלא באמת מבינים את ההומור שלי,
ומפרשים אותי כאדם לא מספיק בוגר.
אני חושבת על עצמי שאני מאוד בוגרת,
ושאני מצליחה להכנס לנעליים של אנשים אחרים כשהם במצוקה, ולהבין אותם, ולתת הסברים טובים,
ולעודד,
ואני חושבת שאני חכמה,
ושהציאות המטומטמות שלי לא אומרות עליי אחרת,
ואני חושבת שאני מאוד מודעת,
ולא באמת כזאת מרחפת ואדישה לסביבה,
ואני חושבת שאני נוטה לקנא לאנשים,
אני כן מרגישה קצת בדידות,
ואני כן מרגישה אהבה לאנשים,
ובגלל שאני לא תמיד יודעת איך להראות את זה,
אני משדרת אדישות ושותקת,
ופוחדת להצטייר כאדם אחר ממי שאני באמת.
אבל אני לא יכולה לשלוט במה שאנשים חושבים עליי, או יחשבו עליי,
וכנראה שאני רוצה תמיד שהשליטה תהיה בידיים שלי,
אבל אני לא אלוהים,
וזו לא מאחריותי לפקח על מחשבות של אנשים עליי ולדאוג כל הזמן,
וזה לא פייר בשבילי שאני עושה את זה לעצמי.
;){kind=link}