על פני החיים שמכילים ברובם אינספור רגעים
שאני לא מעוניינת לקחת בהם חלק
המחשבה שמעדיפה להפסיד את החיים
על פני החיים עם התחושה שאני מפסידה את החיים
המחשבה שאני לא מספיק חכמה
ללמוד להנות לפחות ברוב הזמן שנותר
לפעמים נדמה שאנשים כלכך מתאמצים
לא בשביל האושר אלא רק לא לסבול
להציל את עצמם מתחושות מרות
להרגיש ראויים לחיות.
אולי ולפחות אולי אני יכולה להסתכל על החיים כהתנסות
כסתם עוד חוויה לאוסף שאיני יודעת מה הוא עוד מכיל
לשחק את המשחק אם כבר אני פה
לנשום את החמצן שדמותי קיימת בזכותו.
מי אני? הגוף שלי או הנשמה שלי?
המחשבות שלי או מי שאני לא חושבת שאני?
האהבה שאני נותנת או האהבה שאני מקבלת?
ההעדפה להאמין שאני זה הגוף שלי
וללא גופי נשמתי היא סתם עוד אחת מאינסוף נשמות
שנראות אותו דבר
מרגישות אותו דבר
ההזדהות עם החומר
שבסופם של חיים
נגמר.
;){kind=link}